הפדגוגיה של ההקשבה

בחודש יולי 2001 זכיתי להיות מוזמנת באמצעות אגודת מונטסורי-לונדון לעיר רג'יו אמיליה שבאיטליה.
ברג'יו אמיליה, עיר קטנה בצפון איטליה, מתנהלת מזה כ-30 שנה מערכת חינוך שהפכה למקום משיכה בין-לאומי לאנשי חינוך העוסקים בגיל הרך והצעיר.
אנסה לתאר את הגישה החינוכית ולעמוד על ייחודה ועקרונותיה בשילוב עם רשמיי האישיים.
המפעל החינוכי של רג'יו אמיליה מקיף רשת מרכזי חינוך דמוקרטיים לפעוטות, גני ילדים ובתי ספר.
בתי הספר הקדם יסודיים והגנים הוקמו במקור מיד לאחר מלחמת העולם השנייה ע"י ההורים; עד היום מהווים ההורים והקהילה חלק אינטגראלי מרשת החינוך.
הרשת מנוהלת על ידי השלטון המקומי ודואגת לכמעט 100% מהילדים בגילאי 3-6 ולכ-37% מהילדים מתחת לגיל 3.
גישת רג'יו מבוססת על תפיסה הומניסטית וגישה הוליסטית המתייחסת לילד כאל בעל זכויות ובעל פוטנציאל.
זוהי גישה המטפחת חינוך היכול להצמיח אישיות אוטונומית בוטחת בעצמה, בעלת כושר למידה עצמית ואיזון רגשי וקוגניטיבי כאחד.
החיים על פי רג'יו הינם תהליך מתמשך של למידה הדדית תוך דיאלוג מתמיד עם העולם הפנימי והחיצוני. תהליכים חברתיים וסמליים של משא ומתן בדרך להתהוות הבנה משותפת.
חינוך ילדים היום, על פי תפיסה חינוכית זו, עניינו לצייד ילדים בכלים על מנת ללמוד את הדרכים בהן הם יוצרים משמעות, או נושאים ונותנים האחד עם זולתו בקונטקסט של הסמלה, סיפור, מטאפורה ותקשורת .
פילוסופיית החינוך הזו, אשר בנויה על השראתו ופועלו של לוריס מלגוצ'י, מתפתחת וגדלה ומתועדת על ידי צוותים חינוכיים הכוללים בתוכם לפחות אמן אחד.
בכל מבנה חינוכי יש חדרי אמנות {אטלייה} לשם השתקפות תמונות החשיבה של הילדים.
יצירתיות, טען פרופ' מלגוצ'י, איננה כושר מנטאלי נפרד, אלא חיבור של כשרים קוגניטיביים, ייצוג ידע ויכולת בחירה.

היסודות הקדומים של גישת רג'יו מושרשים במקורות מפורסמים, ביניהם שיטת הלימוד של מריה מונטסורי לגיל הרך ובמסקנות והנחות היסוד של פיאז'ה בהקשר לתהליך הבניית הידע של ילדים. בנוסף לפיאז'ה, הוגים אחרים בפסיכולוגיה של הינקות והגיל הרך, דוגמת מלאני קליין וד. ה. וויניקוט טענו לחיוניות תגובת האם לפעולותיו של התינוק, במילים אחרות, התינוק "בודק" את יכולת ההקשבה של אימו לצרכיו ומשאלותיו, ועל פיהם בונה את עולמו הפנימי ויחסי האובייקט המתקיימים בתוכם.
דרך החיפוש וההתפתחות התמידית, למדו המחנכים ברג'יו לחשוף את רעיונות הילדים הלכה למעשה. הם התמחו ב- "פדגוגיה של ההקשבה", הגורסת הקשבה לילדים ותיעוד פעולותיהם. הקשבה הינה ממאפייני העשייה הפדגוגית ברג'יו.
הקשבה נמנית על היסודות המבנים את התקשורת האנושית ואת החינוך הנתפסים בעינינו כמצויים ביחסי גומלין. קיימת הבנה, הן מצד המבוגר והן מצד הילד, שהיא היכולת לפתח תיאוריות פרשניות שהן זמניות וכפופות לעיבוד ושכלול תמידיים.
התיאוריות שלנו זקוקות להקשבה של זולתנו על מנת להתקיים: כל הסבר או השערה, מן הגסים והכוללניים ביותר, וכלה בדקי האבחנה והספציפיים ביותר, זקוקים לתקשורת, להקשבה, כדי להתקיים. זוהי הנחת היסוד של "הפדגוגיה של ההקשבה"- התורה החינוכית של רג'יו.
הקשבה נתפסת כמטאפורה של פתיחות ורגישות. הכוונה היא להקשבה המתבצעת לא באמצעות האוזן בלבד אלא בכל החושים, הקשבה לכל אותם קודים המרכיבים תקשורת בין-אישית בה אנו עושים שימוש כדי להביע את עצמנו ולתקשר. ההקשבה פירושה להיות פתוח להבדלים, לשונות, ולקדמם בברכה. זאת מתוך הכרה בערכן של נקודות ההשקפה והפרשנויות של האחר, הקשבה שמיתרגמת להמתנה וציפייה. הקשבה פירושה לכבד את האחר, להעניק לו מראה ונוכחות ובתוך כך לתרום להעשרת המקשיב ובעל המסר כאחד.
הקשבה היא תנאי הכרחי לכל מערכת יחסים של הוראה/למידה המתמקדת בלמידה. הקשבה הינה היכולת לבנות הקשר שבמסגרתו יחוש כל פרט חופשי ורשאי לשוחח ולהציג את התיאוריות שלו/ה, הקשר בו יוכל כל פרט לחוש רצוי.
ילד החושב בתמונות ומציג את הדימויים המנטאליים שלו במגוון דרכי ביטוי מפתח את המפה התפיסתית שלו כמעשה אישי וייחודי. ילדים צעירים הינם "המקשיבנים" הנפלאים ביותר למציאות הסובבת אותם. פרופ' מלגוצ'י דיבר על שני אלמנטים: הקשבה הדדית וכבוד הדדי המאפשרים תקשורת ודיאלוג. מצד המחנך מדובר גם על תודעת המתחיל (beginners mind), בה מתבונן המחנך בילד ללא שיפוטיות, ביקורת או דעות קדומות.
אין עוד לראות את תפקידו של המדריך כמתמצה בתיווך תרבותי, כאשר המדריך יודע כיצד להתבונן, לתעד ולפרש את התהליכים שהילדים עוברים, הוא מסוגל ליצור את ההזדמנות הגדולה ביותר עבורו ללמוד כיצד ללמד, כך שהפיגומים בין המורה לילד ובין ההוראה ללמידה יישאו אופי הדדי באמת.
הקשבה רבת פנים זו גורמת לילדים לאמץ מרחב למידה ומרחב הוראה שבהם מתרחשים העשרה, ריבוי וחידוד של מגוון שפות הביטוי הנקראות "מאה השפות של הילד".
כאשר המורה יודע להתבונן בעשייה ולתעדה, התיעוד הופך להיות מעשה הקשבה.
בנוסף, הופך התיעוד את התהליכים הללו לגלויים עבור הילדים וע"י כך מאפשר להם להגיע לידי תובנת התהליכים המתרחשים בקרבם.
אין ספק שהדבר מקנה למורים כלי עזר במעשה הפרשנות ומחנכי רג'יו משתמשים בפתקים ואמצעי תיעוד אחרים כגון קלטות אודיו, שקופיות, תמונות ווידאו.
התיעוד מאפשר גם החצנת תרבות הילדים אל מחוץ כתלי המוסד החינוכי, ושיתוף בתיעוד הינו מעשה אמיתי של רוח דמוקרטית.
כלפי ההורים הופך התיעוד את התהליכים לנראים ומאפשר להם לראות את ילדם וייחודיותו ולהמשיך את המעשה החינוכי בבית. התיעוד מאפשר לצוות החינוכי לבחון יחד עם עמיתיהם את פעילויות הילדים ולפתח תכניות צמיחה בהתאם.
תכנון לימודים גמיש הקרוי "פרוג'טציונה" (progettazione) - תכנון פתוח המתרחש כפעילות גומלין בין ילד- מורה- הורה.
הכנה וארגון של מרחב, חומרים, סיטואציות, חלונות למידה ומחשבות, תפקיד המחנכים בעיקרו הוא סיוע לילד במציאת תשובותיו הייחודיות לו. אולם חשוב יותר הוא הסיוע לילד לשאול את עצמו שאלות ולתת להם את תשובותיו.
הילד שותף לתכנית לימודים צומחת - Emergent Curriculum המתפתחת בתהליך של אינטראקציה בין מחנכים לילדים על בסיס הפדגוגיה של החקר (Research).
התפיסה שגני רג'יו הינם מתכון חינוכי חדש, מוטעית מיסודה. הצוותים החינוכיים מתעקשים על כך שצופים ומבקרים לא ינסו לשכפל את שיטותיהם. המלצותיהם מתמקדות בכך שכל מוסד חינוכי יפתח את התרבות הייחודית לסביבתו עם גישת המחקר הייחודית לו באמצעות הצפייה הממוקדת.
רצוי להשתמש ברעיונות העשייה יוצאי הדופן של רג'יו להרחיבם ולמצות את הפוטנציאל הגלום בהם לגבי הרחבת השקפת עולמו של הילד אך בהתייחסות לסביבה התרבותית הספציפית בה הוא חי.
לסיכום ארצה להביע את תחושותיי האישיות. מאחר ובמהותי הנני אמנית, העשייה החינוכית ברג'יו ריגשה אותי מאוד. החיבור בין הוראה ואמנות הדרים יחדיו בנוחות תחת האמונה של לוריס מלגוצ'י כי למורי אמנות יכולת ראיה שונה, מבוטאים בחללי הלימוד של רג'יו במלואם. חללי לימוד אלו מביאים באופן הרמוני את צדדיו היצירתיים של הילד בחיבור עם צדדיו הפדגוגיים של החינוך, וזאת נעשה ללא החשש שצד אחד יבטל את השני.

ד"ר שלומית אביב.